כל נהג מרגיש שקשה יותר למצוא חניה מפעם. אבל תחושה היא דבר אחד, ומספרים הם דבר אחר. הלכנו לנתונים הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושל הרשויות, ושמנו אותם זה מול זה.

המסקנה בקצרה: זו אינה תקופה קשה שתעבור. זו תנועת מלקחיים שמתהדקת משנה לשנה, ומי שמבין אותה מבין גם למה הפתרון לא יגיע מעוד סיבוב סביב הבלוק.

הצד האחד של המלקחיים: הרכבים

בסוף 2024 נעו בכבישי ישראל כ-4.22 מיליון כלי רכב, מתוכם כ-3.67 מיליון מכוניות פרטיות. לשם השוואה, ב-2017 היו בישראל כ-2.86 מיליון מכוניות פרטיות.

כלומר בתוך שבע שנים בלבד נוספו לכבישים כ-800 אלף מכוניות פרטיות. גידול של כמעט 30 אחוז.

וזה לא נעצר. צי הרכב גדל בקצב של כ-3 אחוזים בשנה, שהם למעלה ממאה אלף כלי רכב נוספים מדי שנה. רמת המינוע, מספר כלי הרכב לכל אלף תושבים, ממשיכה לטפס גם היא, והיא עדיין נמוכה מהמקובל במדינות מפותחות. במילים אחרות, יש לאן לגדול, וזה בדיוק מה שקורה.

הצד השני: המקומות

מול הגידול הזה, היצע החניה במרכזי הערים לא עומד במקום. הוא מצטמצם.

בתל אביב יש כ-70 אלף מקומות חניה ברחובות. בתוך שנתיים בלבד בוטלו בעיר כ-3,000 מהם לטובת שבילי אופניים, נתיבי תחבורה ציבורית והרחבת מדרכות. אלה שימושים חשובים לעיר, אבל מבחינת הנהג המשמעות פשוטה: פחות אבני שפה פנויות, ליותר מכוניות.

ולבנות חניות חדשות? לפי נתוני לשכת שמאי המקרקעין, עלות הבנייה של מטר רבוע אחד בחניון תת-קרקעי היא 3,150 עד 4,500 ₪, ובאזורי ביקוש אף יותר. מקום חניה אחד, יחד עם שטחי התמרון שלו, תופס כ-25 עד 30 מטרים רבועים. כלומר מקום חניה תת-קרקעי אחד עולה מאה אלף שקלים ויותר, עוד לפני דיפון, רמפות ומעליות. זו הסיבה שאף גורם, ציבורי או פרטי, לא ממהר לבנות חניונים חדשים במרכזי הערים.

התוצאה: הכבישים הצפופים ב-OECD

את המפגש בין שני הצדדים האלה רואים בנתון אחד חד: דוח של ארגון ה-OECD מצא שצפיפות התנועה בכבישי ישראל היא הגבוהה ביותר מבין כל מדינות הארגון, פי 3.5 מהממוצע.

בתוך הערים, הצפיפות הזו מתורגמת ישירות לחיפוש חניה. בכתבה על הערים שהכי קשה לחנות בהן פירטנו את המפה: בני ברק עם יותר מ-32 אלף תושבים לקילומטר רבוע, גבעתיים עם כמעט 18 אלף, בת ים, רמת גן וחולון צפופות אף הן. בכל אחת מהערים האלה, מאות מכוניות מתחרות בכל ערב על אותה אבן שפה.

מה המספרים האלה אומרים על העתיד

נחבר את הנקודות:

אין בטבלה הזו אף שורה שמתהפכת בשנים הקרובות. מי שמחכה שהמצב ישתפר מעצמו מחכה למשהו שהמספרים אומרים במפורש שלא יקרה.

ובכל זאת, יש חדשות טובות

הנה הנתון שנעדר מהטבלה, והוא החשוב מכולם: לצד המחסור ברחוב קיים היצע עצום של חניות פרטיות, בבנייני מגורים, בבתים פרטיים ובמשרדים, שעומדות ריקות שעות ארוכות בכל יום. הבעיה של הערים בישראל אינה מחסור במקומות חניה. היא מחסור במקומות חניה שאפשר לראות ולהזמין.

זה בדיוק ההבדל בין לחפש לבין לדעת. ברחוב, המספרים שראיתם כאן עובדים נגדכם, וכל שנה קצת יותר. בחניה שהוזמנה מראש, המחיר והמקום ידועים לפני שיצאתם מהבית, וכל תנועת המלקחיים הזו פשוט לא נוגעת בכם.

חניה לא מחפשים. מזמינים.

להמשך: כמה באמת עולה לחפש חניה ולמה אנחנו עדיין מחפשים חניה במקום להזמין אותה.