לכל נהג יש עיר אחת שבה הוא מוותר על החיפוש מראש. אצל אחד זו בני ברק, אצל אחר גבעתיים, ואצל שלישי הרחובות שמסביב לים בבת ים. התחושה הזו איננה סובייקטיבית: יש נתונים שמסבירים בדיוק למה בערים מסוימות החיפוש לוקח פי כמה זמן, ולמה המצב אינו צפוי להשתפר מעצמו.

הכתבה הזו מסדרת את המפה. אילו ערים באמת קשות, מה גורם לכך, ואיך אפשר לזהות מראש שאתם נוסעים למקום שבו כדאי לתכנן אחרת.

הגורם הראשון: צפיפות, ולא גודל

הטעות הנפוצה היא לחשוב שהערים הגדולות הן הקשות ביותר. בפועל המדד הקובע הוא כמה אנשים דחוסים בכל קילומטר רבוע, כי הוא הקובע כמה רכבים מתחרים על אותה אבן שפה.

המספרים מחושבים לפי נתוני האוכלוסייה והשטח המוניציפלי המפורסמים לכל עיר.

המספר הזה מסביר הרבה. בני ברק צפופה פי שלושה וחצי מתל אביב, אף שהיא קטנה ממנה בהרבה. גבעתיים מחזיקה כמעט 60 אלף תושבים על שלושה קילומטרים רבועים בלבד. בערים כאלה אין שום אפשרות פיזית שכל הרכבים יחנו ברחוב, כי אין מספיק רחוב.

מעניין לראות שתל אביב, שנחשבת לסמל הקושי בחניה, נמצאת רק במקום העשירי. הסיבה שבגללה היא נחווית כקשה מכולן שונה לגמרי, ונגיע אליה בהמשך.

הגורם השני: בנייה ישנה שלא תוכננה לרכבים

צפיפות לבדה איננה מספיקה. שכונה חדשה של מגדלים יכולה להיות צפופה מאוד ועדיין נוחה, כי בכל בניין יש חניון תת קרקעי. הבעיה מתחילה כשהצפיפות יושבת על בנייה משנות החמישים והשישים, שנבנתה בתקופה שבה משק בית ממוצע לא החזיק אפילו רכב אחד, ובוודאי לא שניים.

וזה בדיוק מה שמאפיין את הערים שבראש הרשימה. בת ים, גבעתיים, רמת גן, חולון והלב הישן של תל אביב נבנו כמעט כולן לפני עידן הרכב הפרטי ההמוני. הבניינים נשארו, מספר הדירות בהם גדל בזכות תוספות ופיצולים, ומספר החניות נשאר כשהיה.

התוצאה היא פער מבני שלא ניתן לסגור. אפשר לצבוע מחדש אבני שפה, אפשר לשנות תעריפים ואפשר לחלק את העיר לאזורים, אבל אף אחת מהפעולות האלה אינה מוסיפה מקום חניה אחד לרחוב.

הגורם השלישי: המחיר מסגיר את המחסור

יש דרך פשוטה לזהות עיר שבה החניה קשה בלי לנסוע אליה בכלל. כשעירייה מעלה בחדות את תעריף החניה ברחוב, כמעט תמיד זהו סימן שהביקוש גבוה בהרבה מההיצע, ושהיא מנסה לווסת אותו באמצעות המחיר.

בשנים האחרונות ארבע ערים חצו את רף שנים עשר השקלים לשעה למי שאיננו תושב האזור:

לשם השוואה, ברוב ערי המרכז התעריף עדיין נע בין ארבעה לשבעה שקלים לשעה. הקפיצה לשנים עשר אינה מקרית, והיא מתרחשת דווקא בערים הצפופות ביותר בגוש דן. פירטנו את התמונה המלאה בטבלת מחירי הכחול לבן בערי המרכז.

התופעה איננה מוגבלת לרחוב. גם בחניונים המגמה זהה: בראשון לציון עלה המחיר הממוצע לשעה בכ-30% בתוך שנה, מכ-8.50 ₪ לכ-11 ₪, ובבני ברק המחיר הממוצע לשעה בחניון גבוה אף מזה.

למה תל אביב מרגישה הקשה מכולן

תל אביב איננה העיר הצפופה ביותר, אבל היא העיר שאליה כולם נוסעים. מאות אלפי אנשים שאינם גרים בה מגיעים אליה כל בוקר לעבודה, ללימודים, לפגישות ולבילויים, וכל אחד מהם מחפש מקום באותם רחובות שבהם מחפשים גם התושבים.

הביטוי המספרי לכך מטריד: כחמישית מכלל תנועת הרכבים ברחובות תל אביב מורכבת מרכבים שכבר הגיעו ליעד ורק מסתובבים בחיפוש אחר מקום. זמן החיפוש הממוצע בעיר עומד על כ-35 דקות.

זה מסביר את הפער בין הנתונים לתחושה. בעיר צפופה רגילה קשה לחנות ליד הבית. בעיר שהיא גם מוקד תעסוקה ובילוי אזורי, קשה לחנות בכל שעה ובכל מקום.

איך מזהים מראש שאתם נוסעים לעיר קשה

לפני שאתם יוצאים, שלוש בדיקות מהירות נותנות תמונה טובה:

• מה התעריף לשעה למבקר. תעריף מעל עשרה שקלים הוא סימן ברור שהעירייה מנסה להרחיק רכבים מבחוץ.
• עד איזו שעה גובים. גבייה שנמשכת עד תשע בערב, או רחוב שהופך אחרי שעה מסוימת לתושבים בלבד, מעיד על מחסור חריף בשעות הערב.
• מתי אתם מגיעים. בשכונות מגורים צפופות, החניה מתמלאת בין שש לשמונה בערב וכמעט לא מתפנה עד הבוקר.

אם שלוש התשובות בעייתיות, סיבוב בשכונה הוא כמעט תמיד בזבוז זמן. לשם כדאי להגיע עם מקום שכבר הוזמן מראש.

איפה זפוטו נכנסת לתמונה

כל שלושת הגורמים שתיארנו נובעים מאותה נקודה: בערים האלה יש יותר רכבים ממקומות ברחוב, וזה מצב שלא ישתנה בשנים הקרובות.

אבל בדיוק בערים הצפופות האלה יש משאב שאיש אינו מביא בחשבון. מאחורי אותם בניינים ישנים ובחניוני הבניינים החדשים שסביבם, אלפי חניות פרטיות עומדות ריקות שעות ארוכות ביום. הבעלים יוצא לעבודה בשמונה בבוקר וחוזר בשש בערב, והחניה שלו עומדת פנויה בכל הזמן הזה.

זה מה שזפוטו עושה. במקום להוסיף עוד רכב לסיבוב סביב הבלוק, אתם מזמינים מראש חניה פרטית שממילא עומדת ריקה. אתם יודעים לאן אתם נוסעים ומה המחיר לפני שיצאתם מהבית, בלי לחפש, בלי לפענח שילוט ובלי להתחרות על אותה אבן שפה עם עוד עשרה נהגים.

שורה תחתונה

הערים שקשה בהן לחנות אינן הגדולות אלא הצפופות: בני ברק, גבעתיים, בת ים, רמת גן וחולון מובילות, ותל אביב מצטרפת אליהן בגלל התנועה הנכנסת אליה מדי יום.

המכנה המשותף לכולן הוא שהבעיה מבנית. הרחובות לא יתרחבו והבניינים הישנים לא יקבלו חניון. מה שכן אפשר לשנות הוא האופן שבו אתם מגיעים אליהן: לא כמי שמחפש, אלא כמי שכבר יודע איפה הוא חונה.