דלג לתוכן הראשי
חזרה למה חדש

תעשו ניסוי קטן בפעם הבאה שאתם מחפשים חניה בעיר צפופה. תרימו לרגע את המבט מאבן השפה, ותסתכלו על הבניינים שאתם חולפים על פניהם לאט.

כמעט לכל בניין מגורים שנבנה בעשורים האחרונים יש חניון או שורת חניות. כמעט לכל בניין משרדים יש קומות חניה. לבתים פרטיים יש חניות כפולות. ובשעה שבה אתם עושים את הסיבוב השלישי שלכם, חלק גדול מהמקומות האלה פשוט ריק.

לאן כולם נעלמו

זה לא מסתורין. זה המקצב הרגיל של החיים בעיר.

החניה של הדייר מתרוקנת בשמונה בבוקר, כשהוא נוסע לעבודה, ומתמלאת שוב בשבע בערב. כל שעות היום ריקות, בדיוק בשעות שבהן העיר מלאה מבקרים שמחפשים.

החניה של המשרד עובדת הפוך: מלאה ביום, ריקה מהערב ועד הבוקר, וריקה לגמרי בסופי שבוע. בדיוק כשסביבתה מתמלאת מבלים, אורחים ומשפחות.

החניה הכפולה בבית הפרטי מארחת רכב אחד כשהמשפחה ירדה לרכב אחד, ולפעמים אף לא רכב אחד, כשכולם בחופשה.

והחניה של מי שוויתר על רכב, תופעה שמתרחבת בערים הגדולות, עומדת ריקה מסביב לשעון.

שימו לב למה שקורה כאן: ההיצע והביקוש נמצאים באותו רחוב, באותה שעה, במרחק מטרים זה מזה. הנהג מבחוץ צריך בדיוק את מה שיש לתושב מבפנים, והם לעולם לא נפגשים. כתבנו על הכשל הזה בהרחבה בלמה אנחנו עדיין מחפשים חניה במקום להזמין אותה: זה אינו מחסור, זה כשל מידע.

למה אי אפשר פשוט לבנות עוד

התשובה האינסטינקטיבית למצוקת חניה היא "שיבנו חניונים". המספרים מסבירים למה זה לא קורה.

לפי נתוני לשכת שמאי המקרקעין, בניית מטר רבוע אחד בחניון תת-קרקעי עולה 3,150 עד 4,500 ₪, ובאזורי ביקוש יותר. מקום חניה בודד, עם שטחי התמרון שלו, משתרע על כ-25 עד 30 מטרים רבועים. התוצאה: מאה אלף שקלים ויותר למקום אחד, לפני החפירה, הדיפון והמעליות.

ובזמן שבניית מקום חדש עולה הון, מספר המכוניות גדל ביותר ממאה אלף בשנה. אי אפשר לבנות מספיק מהר כדי להדביק את הקצב הזה, ואף אחד גם לא מנסה.

אבל הנה השאלה המעניינת: בשביל מה לבנות מקום חדש במאה אלף שקלים, כשמקום קיים, בנוי ומרוצף, עומד ריק ממש שם?

מה קורה כשחניה ריקה מתחילה לעבוד

ההיגיון של שיתוף חניות פשוט עד כאב. אותו מקום פיזי משרת שני אנשים בשעות שונות של היממה: התושב בלילה, המבקר ביום. או המשרד ביום, והמבלים בערב.

מנקודת המבט של העיר, כל חניה פרטית שנכנסת למעגל היא מקום חניה חדש שנוצר בלי לחפור, בלי לבנות ובלי לבטל אף מקום ברחוב. מנקודת המבט של הנהג, זה מקום ששמור לו, במחיר שידע מראש. ומנקודת המבט של בעל החניה, נכס שעמד ריק מתחיל להכניס כסף.

שלושה מרוויחים, אפס מפסידים. מקרים כאלה נדירים בכלכלה עירונית.

ההיצע הנעלם הוא הפתרון

ברחוב, החניה הזולה כמעט אף פעם לא פנויה. בחניון, המחיר גבוה ולפעמים השער נסגר בפניכם עם שלט "מלא". ובכל אותו זמן, ההיצע הגדול והזמין באמת של העיר מסתתר מאחורי שערים פרטיים, ומחכה שמישהו יהפוך אותו מנכס רדום למקום שאפשר להזמין.

זו בדיוק המשימה של זפוטו: להפוך את החניות הרדומות של העיר לחניות שעובדות, בשביל מי שיש לו חניה ובשביל מי שמחפש אחת.

חניה לא מחפשים. מזמינים.

להמשך: כמה אפשר להרוויח מהשכרת חניה פרטית ומצוקת החניה בישראל במספרים.